מאמרים

חגים רבים נקבעו לעם ישראל, ולכל חג משמעות ומהות אותה הוא נושא בקרבו, המהות הגנוזה בחג הפסח היא ה'חירות', וכמו שתקנו חז"ל בנוסח תפילות הפסח "זמן חירותינו" כהגדרת החג. והסיבה שהגדירו חז"ל את מהותו של החג כחג ה'חירות' היא משום שבזמן הזה יצאו ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. כשמגיעים לחג הפסח עלינו להתעמק במשמעות הפנימית של המושג 'חירות', בבחינת "בימים ההם בזמן הזה", וכל מה שהיה להם 'בימים ההם' חוזר ומתעורר בנו 'בזמן הזה'. א"כ, העניין הפנימי והעבודה הנפשית של החג היא להתקדם אל ה'חירות'. ומהי חירות? ה'חירות' היא נקודת הבחירה בעצמיות הנפש. המאבק בין מיצרי העולם ובין מה שממעל לו הוא המאבק של לידת כוח הבחירה בנפש. כבלי העולם משעבדים את רוחו של האדם וכוח בחירתו והיציאה מכבלים אלו מתבטאת ביכולת לבחור. לכאורה, מה משעבד אותנו? איזו חירות חסרה לנו? חירות מתחילה קודם כל באדם עצמו. אדם שכועס ומבטא את כעסו, הוא עושה את מה שהוא רוצה לכאורה, אך בעצם הוא עבד לכעס שלו, כיון שאם יש בו מימד שלא רוצה לכעוס והכעס מכתיב לו התנהגות מסוימת אז הוא לא נקרא 'בוחר'. צריכה להיות קודם עבודה פנימית של בירור האני, מי אני? מה אני רוצה להיות? מהם השאיפות שלי ולהתקדם לשם... להתקדם לכיוונים המוערכים שלי. מהם הכיוונים המוערכים שלנו כעם ישראל, עם הבחירה? השנה נחגוג את חג הפסח באופן זר ומוזר - איש איש בביתו, החג שאמור להיות חג המשפחה, חג בו מתכנסים משפחות משפחות יחד לחוג את ליל הסדר הופך להיות חג של לבד, משפחות נאלצות לחגוג בצמצום, ויהיו אף כאלו שיהיו בודדים לגמרי. אצל חלק מאיתנו, יש טעם לוואי של עצבות עקב כך, ננסה לשפוך מעט אור. מזה כמה שבועות כל האנושות מושבתת, הכלכלה קורסת, מעצמות גדולות עומדות במבוכה מול נגיף הקורונה שהכניס את כולנו לבידוד. הקב"ה, "מה אתה רוצה שנבין מזה? איך מתרחקים ומתקרבים בכאב הזה? רוצה לחיות אותך ולא להיות לבד. ומה אתה רוצה שנלמד מזה ואיך נדע להתאחד בפירוד הזה, עד שניתן לך כתר מלוכה". אצל כל אחד ואחת מאיתנו מתלוות חוויות טובות למציאות זו: התכנסות לתוך המשפחה, התכנסות לתוך עצמי, הרפיה ושחרור מעומס מטורף של מרוץ החיים... אכן, הבידוד הכרחי לחברה המערבית שהחיצוניות כל כך מנהלת אותה, אצל כולנו במידה כזו או אחרת יש את הרצון לעשות רושם על האחר, לערוך השוואות מה יש לי ביחס לאחר. העולם המערבי איבד את האינטימיות שלו עם עצמו, וכעת צומחת לה תובנה עצומה – אין צורך לקבל אישור מהאחר, אין צורך להרשים אף אחד (חלקנו מבלים את היום בפיג'מה...) אני בתוך הבית, מחמיצה או מצמיחה? זו החלטה התלויה בי! כשאת זה אני מבינה, מניבה בי תובנה, אני יכולה להיות האחראית הבלעדית לאושר שלי, בשינוי מבט, בחשיבה מבריקה, בהסתכלות בהירה...

"כמים הפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז') תורת המראה ע"פ הבעש"ט: שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שדוגמת אותו הרע נמצא בו בעצמו וכמו אדם המביט בראי- אם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי, אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום שפניו מלוכלכים (ליקוטי שיחות י, פרשת נח) מהפכה של ממש יכולה להתחולל בחיינו מתוך גילוי פשוט זה – הזולת משמש לנו כמראה. כאשר אנו רואים דופי אצלו, הלכלוך הוא למעשה אצלנו. אפשר לעמול בניסיון לנקות את הכתם במראה, ניתן להשתמש בחומרים חזקים ואפילו להתעצבן ולנסות לשבור אותה, אך דבר לא יועיל כל עוד לא נסיר את הכתם מעל פנינו הוא ימשיך להתקיים. רעיון זה מופיע בדברי חז"ל " כל הפוסל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, קידושין) מנגנון ההשלכה. יש לנו נטייה להשליך החוצה את מה שקורה תוכנו פנימה, יש לנו נטייה להתעלם מפגמים עצמיים, קשה לנו להתמודד עם חסרונות שלנו, קל יותר לראות חסרונות של הזולת. הקב"ה ברחמיו חס עלינו וברא עבורנו עולם, מתוך השתקפות הדדית במערכת היחסים ם זולתנו נוכל ללמוד על נגעי עצמנו.. נגעים גדולים שבנו אנו מודעים להם, נגעים קטנים- קשה לנו להתמודד וקיימת בנו נטייה להשליך על הזולת. אומר הבעש"ט- הקב"ה מראה לנו חסרונותינו בזולת בדקות שבדקות וכדי לזהות זאת צריך הקשבה והתבוננות שכן ישאל אדם את עצמו ראיתי גנב בחוץ וכי אני גנב??ממש לא! הרי אני לא נוגע ברכוש הזולת ללא רשות, אין סיכוי! אין מצב! אך אולי אני גוזל שינה? אולי אני גונב רעיון של משהו. אם אפגוש זאת בחוץ אפשפש במעשי ואגלה מה צריך תיקון אצלי. העולם הוא חדר אימונים, אדם לעמל יולד, באנו לכאן לעבוד על מידותינו, על הרגשות בזוגיות, בהורות, בחברה, בעבודה...כל אלו צופנים בחובם ניסיונות יומיומיים. הניסיון נועד להרים אותנו מדרגה, להעלות על נס. הבעל הרגיז אותי? אני עומדת בניסיון ורואה את הטוב, את התיקון שאני צריכה לעבוד עליו- זהו ניסיון. יש אנשים מרירים, כל היום יש להם ביקורת על אחרים... אני בסדר...בעלי... שמעתי הרצאה טובה ומיד אני חושבת למי להשמיע, השתתפתי בסדנא ואני מיד חושבת "אויש חבל שבעלי לא שומע.." הבעש"ט מלמד אותנו שלושה שלבים בתהליך התיקון: הכנעה, הבדלה, המתקה הכנעה: להבין שכל מה שקורה סביבי זו השגחה פרטית, הקב"ה ברא את המציאות וצריך להכניע עצמי אליו. כאשר יש הכנעת האגו, הישות שלי מצטמצמת ויש פנוי מקום להנהגה, כאשר אני פגועה מסיטואציה מסוימת הנפש הבהמית מחלקת את הרע למציאות ואת הטוב לי: המציאות- זה הרע ואילו אני זה הטוב, הרי פגעו בי. אך כאשר אדם נמצא בהכנעה ומבין שכל מה שקורה לי מכוון ע"י בורא עולם אזי הטוב הוא המציאות וההתנגדות שאני חשה מסמלת שיש בתוכי איזה רע שצריך תקן. יש בכך שינוי תודעה: הטוב הוא המציאות שהקב"ה הקרה בדרכי שמציף איזו נק' לא טובה בתוכי כדי שאעבוד עליה- הקב"ה מפגיש אותי עם הפגיעה הזו כדי שאעשה עבודה עם עצמי. אדם מושך אליו את הניסיונות שמתאים לו, אין מקרה בעולמו של הקב"ה, אדם חושך אליו את מה שהוא צריך בשביל התיקון שלו. הבדלה: היכולת לזהות את המקום הנקי בנפש, לגלות את הנפש האלוקית ולהבדילה מהנפש הבהמית כדי לעשות בירור, התבוננות- אנו חייבים לשנות את הראיה- מראייה חומרית לראייה אלוקית ורק כך אוכל להבדיל בתוכי בין הרע לטוב. בהבדלה אני בודקת מה היו האינטרסים שלי, איפה זה נוגע בי, האם האגו שנפגע כאן הוא שזועק?? אני מזהה את הרצונות האלוקיים, הרצונות הטהורים. המתקה: אני נמצאת בהנכחת הקב"ה בתוכי ממש, יש משהו נוכח במציאות שלי ואני מוארת ממנו, אני מצליחה לראות את האור בחושך, את הטוב ברע. המתקה זו בעצם תפילה לקב"ה אמרו רבותינו: מתוך כעס רצון, מתוך אפילה אורה" מתוך רוגז רחמים הקימה וההצלה שצומחות מתוך החושך הן גדולות יותר.

במערכת הזוגית אנו נדרשים להתמודד עם השונה ביני ובין בעלי השינויים ביננו רבם הם, שוני תורשתי- לכל אחד יש את הגנים שלו המשפיעים גם על אישיות שוני תרבותי- לכל בית סגנון משלו, תרבות אכילה שונה, תרבות בילוי, סגנון לבוש.. כל שוני כזה עלול להיות מלחמה לאחר הנישואין, אחד שבא מבית ליברלי, פחות מסודר ואשתו באה מבית שמרני שהסדר והניקיון היו בסדר ערכים גבוה.. שוני מיני- יש הבדלים בין המינים השונים, הגבר והאישה מעצם בריאתם כגבר וכאישה ולא יועילו כל הדיבורים בעד שוויון בין המינים, הגבר והאישה בנויים אחרת ואם לוקחים זאת בחשבון חוסכים הרבה צער הקושי מתעצם במיוחד לאור העובדה שלפני החתונה חשבנו שאנו מאוד מתאימים.. ופתאום השוני מתחדד ומתבלט. אז מה עושים? יש כאלו המנסים לשנות אחד את השני, עושים זאת במודע או שלא במודע והתפיסה שעומדת מאחורי זה היא " אני לא מוכן/ה לקבל את השוני" וממלא לא מוכנים גם לקבל את הדין- מה פתאום הקב"ה זיווג לי כזה זווג?? מעבר להתמודדות עם השוני יש גם ענין כללי יותר- כיצד מתמודדים עם משהו שלא תכננתי? מהי עמדתי נפשית? ( נכון גם בקשר הזוגי וגם בקשר עם הילדים) אך, צריך לדעת שאחדות יש רק אצל הבורא, מרגע שנוצרו הנבראים, נוצרה השונות, כל פרט מיוחד בפני עצמו ושונה מהשני. אין במציאות שני אנשים שהם אותו הדבר, גם אם לפעמים נראה לנו שכך, כל זוג הם שני אנשים. הבדל בין הזוגות השונים אינו עד כמה הם דומים, אלא עד כמה הם מוכנים לקבל את השני? לקבל את השונות. בן הזוג שלא מכיר בשונה חושב שהוא כל העולם, כאשר האחד מכיר בחסרונותיו הוא מצליח להכיר בטוב שבזולת. הרב קוק בעין איה כותב כי חלק מהמצבים שאני צריכה לתקן בעצמי נמצא אצל בן זוגי- חלק מהעבודה שלי על מדותי ועל מה שאני צריכה לתקן בעצמי נמצאים אצל אישי, הקב"ה שם זאת אצלו ולכן אני צריכה אותו לשם כך. הנפש בחרה באדם זה, בחרה בו כדי למצוא בה את תיקונה. בתחילה זה נראה גיהנום, אך אם נעבוד יחד, נכיר בשונות ונקבל אותה נמצא גן עדן. בבחירת בן זוג יש בחירה מודעת- בחירה שכלית, עפ"י הבירורים שעשינו, אנו חפשים את הדומה או מודל שחולמים עליו ויש גם בחירה נפשית- הנפש נמשכת אל מי שישלים אותה, אל מי שיעזור לה לתקן עצמה. בנפש שלנו חתום הבית בו גדלנו, ההורות שחווינו וזה משפיע על הבחירה שלנו.

היכולת לאינטימיות בקשר מחייבת בראש ובראשונה יכולת לאינטימיות עם עצמנו, אדם שלא אוהב את מי שהוא, יתקשה להתקרב אל עצמו. האיזון בין אינטימיות(מרכיב רגשי), תשוקה(מרכיב מוטיבציוני) ומחויבות(מרכיב קוגניטיבי) יוצר דפוסי זוגיות שונים. המרכיבים הללו קשורים בראש ובראשונה ליכולת של האדם לאהוב את עצמו: להיות באינטימיות עם רגשותיו, תחושותיו, מחשבותיו, להשתוקק מדי פעם להיות עם עצמו ולהיות מחויב לעצמו, לבריאותו הפיזית והנפשית. אהבה עצמית היא הבסיס לערך העצמי שלנו ויש לה השפעה דרמטית על חיינו ועל הקשרים שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. עבודה עצמית, פנימית, היא מפתח להתמודדות מוצלחת עם מרבית האתגרים הניצבים בפני האדם. ע"מ להיות הורה טוב יותר, לא מספיק להשתלם בשיטות לחינוך ילדים צריך להשתנות ולהפוך לאדם טוב יותר, כדי להיות בת זוג טובה יותר, ראשית יש למצוא את "עצמי" בתוך הזוגיות. הערכה וקבלה עצמית הן תנאי לקבלת האחר. ללא הכרת היחיד את עצמו, שאיפותיו, מאווייו, מעלותיו וחולשותיו הוא אינו יכול לתרום כראוי למערכת היחסים בה הו נתון. העדר שביעות רצון, אי קבלה עצמית, הם בד"כ גורמים הפוגמים ביכולת לפתח מערכת יחסים פורה. "מי אני" ? במבט חיצוני, האדם נדמה כיחידה אורגנית, הגוף נראה כשלם העומד בפני עצמו, אך בניתוח מעמיק נגלה כוחות שונים המרכיבים ומפעילים את היחידה החיצונית הזו הקרויה אדם, האדם נתון בתוך גוף, יש לו שכל ורגשות שהם כוחות הנפש(10 ספירות: חב"ד + 7 מידות) ויש לו לבושים בהם הוא חושף לעצמו ולאחרים את כוחות נפשו. לבושים אלו מגלים את כוחות הנפש שהם דיבור, מחשבה ומעשה. השאלה היא מה מתוך שלל היחידות המדוברות הן האדם עצמו? הגוף? מכלול המעשים? המחשבות? עפ"י תורת הקבלה עיקר האדם הוא הרגש, האדם אינו הגוף, הוא גם לא מה שהוא עושה, חושב, מבין או משכיל. האדם הוא מה שהוא מרגיש: שמח, עצוב, נהנה, סובל.. עיקר האדם הוא מכלול הרגשות המתעוררים בו. מקור הרגש הוא בשכל וכל פניה לרגש עוברת דרך השכל. רגשותינו הינם נדבך בנפש, נדבך שהוא הרובד המרכזי בהתנהלות האדם בעולם. הרגשות מבטאים את "האני". עפ"י החסידות עיקר עבודתנו לעבוד על רגשותינו ולהתמודד עם מידותינו: כעס, גאווה, קנאה.. ועי"כ לחשוף את האלוקות שבנו. אם עיקר האדם הם הרגשות והתכלית בבריאת העולם היא שהאדם ינווט כראוי את רגשותיו- אזי המערכת הזוגית היא המסגרת ההולמת ביותר לעיבוד הרגשות, דווקא במקום שבו הפרט מרגיש בבית יותר, נינוח יותר, פטור מלהפגין את כישוריו, שם נדרש מאמץ רב יותר להתמודד עם רגשותיו. אנשים בעלי ערך עצמי גבוה תופסים את עצמם באופן חיובי, מכבדים את עצמם ומודעים לחולשותיהם, הם תופסים את עצמם אטרקטיביים בתוך קשר ומדווחים על סיפוק בקשר יותר מבעלי ערך עצמי נמוך. לערך עצמי של האדם יש השפעה מכרעת על רמת ההתקשרות בתוך מערכת יחסים זוגית, ערך עצמי נמוך יוצר קושי ביצירת קשרים זוגיים בטוחים ופוגע באיכות החיים הזוגיים, הערך העצמי של האדם בעצם צובע את כל הקשרים החברתיים של האדם ובפרט את מערכת היחסים הזוגית. כאשר עולים קשיים בזוגיות אנשים עם ערך עצמי נמוך רגישים יותר לסימנים של דחייה, הם עלולים לחסל את היחסים הזוגיים בשל קריאה שלילית ומוטה של סיטואציות זוגיות יומיומיות. לאורך השנים הצטבר ידע רב על ערך עצמי גבוה( לא מופרז) כמקדם חוסן, כמשפיע על תחושת האושר של האדם, על מידת שביעות רצון מיחסים חברתיים, מיחסים זוגיים ועל היכולת להצליח באקדמיה ובעבודה, מכאן שקיימת חשיבות רבה להשקיע בפיתוח ערך עצמי חיובי מגיל צעיר מאוד. האחראים העיקריים לפיתוח ערך עצמי חיובי הם ההורים והדמויות המשמעותיות עבור הילד, עם זאת חשוב שנדע כי בטחון בקשר הזוגי ממתנת את השפעת הערך העצמי הנמוך על שביעות רצון בחיים הזוגיים. לכל אחד ואחת מאתנו יש חולשות ופגיעויות אותם אנו רוצים להסתיר, ערך עצמי נמוך יהווה נק' חולשה שארצה להסתיר מסובבי, במקרה כזה אצטרך להשקיע אנרגיה רבה בניסיון להראות כלפי חוץ כמה אני שווה, כאשר הערך העצמי שלי גבוה אין לי צורך להשקיע אנרגיה בהסתרת ערכי העצמי, אני יכולה להיות אוטנטית יותר, להודות בטעויותיי מבלי לחשוש שזה יהפוך אותי לחסרת ערך. ביחסים זוגיים, אינטימיים וקרובים, נשאף ליצור אוטנטיות, שהערך העצמי, גם אם הוא נמוך ופגיע יוכל להיות חשוף בפני בן הזוג מבלי לחשוש שזה יכוון נגדי. כיצד נוכל לטפח ערך עצמי ביחסים זוגיים? ע"י העברת מסרים חיוביים עקביים. מסרים חיוביים עקביים ממעריכים קריטיים יכולים לשנות באופן מהותי את תחושתו של האדם כלפי עצמו, הערכת השווי שלנו מבוססת על השיפוט שאנו חושבים שאחרים שופטים אותנו, מה שמעצב את הערך העצמי שלנו הוא המעריכים שלנו והמסרים שהם מעבירים לנו. השאלה היא האם בן הזוג שלי הוא מעריך קריטי עבורי? האם דעתו נחשבת? מי שלא מערך את בן זוגו לא יוכל להסתמך עליו כמי שעשוי לטפח את הערך העצמי שלו

כתוב בבראשית:" ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים" ובהמשך כתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן" רש"י : שווים נבראו אלא שהשמש והירח מהויות שונות הם. השמש- נותנת, שולחת קרניה ומאירה, יציבה, קיימת ביום ובלילה באותו אופן הירח- המקבלת ומכוח כך מאירה, הלבנה אינה יציבה, לאורך החודש הולכת ומתמעטת ומתמלאת שוב שתי מהויות אלו מקבילות לגבר ולאישה הגבר- מהותו לתת האישה- מהותה לקבל ( מהגבר שלה) הקב"ה עונה ללבנה- מעטי את עצמך- פני מקום מעצמך לאישך, שחררי שליטה ולא במשמעות שלילית של ביטול אלא התמעטות- פני מקום ע"מ לקבל ובכך לממש את המהות שלו כנותן והמהות שלך כמקבלת ומכך הבית יצמח כיום בדורנו נשים מבקשות שוויון זכויות, אך צריך לדעת ש שמלכתחילה לא נבראו שווים, לכל אחד מהות אחרת. אם תהי מה שאת ותקבלי ממנו תרוויחי ואם לא תפסידי, כדי לקבל את צריכה להיות מוכנה לכך. אין הכוונה פה לכניעה, אלא אישה נושאת עיניה לבעלה ממקום גדול- יש בכך עוצמה גדולה כאשר אישה נותנת לבעלה את המקום של מלך היא מקבלת את המקום של מלכה. היום קשה יותר לאישה להבין זאת, כיום אישה העובדת מנהלת קריירה משלה... וזו ההתמודדות הגדולה שלך לראות איך בכל זה את רעיה ואימא, האם זה גורם לך להרגיש מעל ובכך להפסיד את במקום של " מקבלת" ? היום לאישה קשה יותר המקום הנשי, אל יש לה בחירה חופשית- להבין זאת ולבחור להיות אישה- עד כמה את מוכנה לקבל מבעלך את מה שיש לו לתת לך, את מה שהקב"ה נתן בו לתת לך? הרפי משליטה, שחררי, קבלי.. כאשר אישה מפנה מקום לבעלה הוא יכול לצמוח ולהצמיח את הבית

איש ואישה הם שני חלקים של השלם- הם שונים בהופעתם ובאופן חשיבתם בתחומים שונים בחיים. התעלמות מהשוני הקיים בין בני הזוג, מחריפה ומעמיקה יותר את הקושי לחיות יחד בשלום. מהעיון בספר בראשית פרקים א' וב' עולה תמיהה פרק א' :" ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" פרק ב' :"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו... ויפל ה' אלוקים תרדמה..ויקח אחת מצלעותיו.." האם האדם נברא כיצור יחידי או כיצור דו מיני? בתחילה ברא ה' את האדם כיצור דו מיני שצדו האחד זכרי וצדו האחר נקבי ואח"כ הפריד וכך מובא במדרש הנסירה כי בפרק א' מתואר השלב הראשון בבריאת האדם שהוא מתאר מציאות רוחנית אלוקית קדם עולמית- מה תכנן הקב"ה לברוא ואילו פרק ב' מתאר את השלב השני- ההתממשות במציאות, כאשר הקב"ה ניסר בין שני חלקי האדם והשלים לכל מחצית את גבו וכך נוצרו שני יצורים עצמאיים. הקב"ה ברא את הזכר והנקבה בצורה מאוחדת ובשלב השני הפריד בניהם- למה? אם צריך להפריד למה חיבר? כל זאת כדי שיגיעו לשלב השלישי הרמוז בפסוק " ודבק באשתו והיו לבשר אחד" התאחדות הנשמות מחדש בעוה"ז- זהו השלב השלישי בשלב הראשון החיבור הוא כפוי ואין בו ממד של בחירה, אין היכרות של 2 הצדדים זה עם זה בלשון החסידות חיבור זה נקרא "גב אל גב" – חיבור כפוי. אך יש לו חשיבות רבה בפני עצמו. ע"פ המדרש אדם וחווה החלו חייהם כיצור אחד שהיה מורכב מזכר ונקבה הדבוקים בגבם, הופרדו לשניים, ומאז מבקשים להתחבר מחדש. מדרש זה משמש בין השאר כמשל לנשמותיהם של כל איש ואישה שנועדו להיפגש ולכרות ברית: נשמות אלו צומחות משורש אחד אך מתפצלות ברדתן ארצה, משתכנות בגופים שונים ויוצאות לחפש זו את זו... במסע החיים... משמעות הדבר הי שאף שכאן בעוה"ז הנשמות נפרדות ושוכנות בשני גופים שונים, בשורשן העליון הן עדין מחוברות ומהוות ישות אחת, הרב גינזבורג בספרו "אהבה- צמיחת הקשר בין איש לאשה" מסביר כי קשר רוחני זה בין הנשמות נקרא זיקה- עוד לפני שאנו אוהבים או מעוניינים באהבה כבר שוררת זיקה פנימית עמוקה בין נשמתנו לנשמת בן הזוג העתידי, זיקה זו היא הדחף הפנימי שבתוכנו למצוא את בן זוגנו והיא הבסיס הקיומי של "אהבה שאינה תלויה בדבר" כלפי בן זוגנו. אהבה לעצם הווייתו, בלי שום קשר לתכונה פרטית מסוימת שיש או אין לו כרגע. על אהבה זו נאמר "אינה בטלה לעולם" היא שרויה וקיימת תמיד... ובכל רגע ניתן להתחבר אליה ולשאוב ממנה חיות והתחדשות למערכת היחסים כשמתעוררים קשיים בזוגיות נזכור כי פעם היינו א ח ד הקשר הזוגי מלווה בעליות ובירידות, לעיתים יש תחושה חזקה של אחדות ולעיתים השוני כה בולט ובועט. בשעת קושי ומשבר נשאף לאחד שהיינו ובשעת אהבה ואחווה נחייך לשונות שביננו. החיבור "גב אל גב" חזק יותר אך מאופיין בתחושת הכרח וריחוק, המבטים לעולם לא נפגשים בחיבור "פנים אל פנים" יש נפרדות, 2 ישויות שונות, אך יכול להיווצר ביניהם מפגש משמעותי של בחירה וקרבה. תפקיד ה"נסירה" הוא מעבר ממצב של הכרח למצב של בחירה. בתחילה, המציאות בין אדם לחווה היא מחוברים גב אל גב, חיבור טבעי ומוכרח, הם לא בחרו בקשר זה, זו עובדה נתונה מעצם יצירתם. על מציאות זו הקב"ה אומר "לא טוב" לא טוב שהזוגיות בין איש ואשה תהיה מוכרחת, היא צריכה להיות בחירית, ולכן הפריד הקב"ה את האדם מחווה ואפשר להם לבצע התקשרות וחיבור מתוך בחירה אישית ורצון חופשי. כדי לשמר ממד בחירי זה יצר הקב"ה את הגירושין- כל עוד הקשר קיים הוא בחירה ולא הכרח. שוב לא חיבור טבעי, גב אל גב, אלא חיבור רצוני מבפנים חיבור של פנים, פנים בפנים, ולא הכרח המעבר מ"אחור לאחור" ל"פנים בפנים" בא ללמדנו שיעור במערכות יחסים- כיצד נעבור מיחסים מנוכרים בבחינת "אחור באחור" ליחסים של מפגש והכרה, בבחינת "פנים בפנים". יש מציאות של שני אנשים מחוברים זה לזה ובכל זאת בודדים, הם יכולים לחיות ביחד ואפילו להיות קשובים זה לזה, אך כל צד לא מצליח לראות את הפנים האמיתיות של בן זוגו, את הפנימיות שלו. בתחילת הבריאה אדם וחווה עומדים בגבם זה לזו והם צריכים לעבור למצב של פנים בפנים ולכך נדרשת עבודה. מדרש הנסירה מחזק אצלנו את ההבנה שבחירת את בעלי היא מאת ה'- בגן עדן מקדם- וכאשר זה עומד למול עינינו הרי שאת האנרגיה בנישואין נשקיע ב "איך לחיות ביחד בשלום" ולא ב" האם בחרתי נכון.. האם טעיתי..." שלושת המצבים הללו בין האיש והאישה("אחור באחור", "נסירה", "פנים בפנים" ) מרמזים על תהליכים רוחניים. גם בקשר בין הקב"ה לעם ישראל מוצאים את 3 המצבים הללו שלבי הגאולה הראשונים מקבילים ל"נסירה" ואילו הגאולה השלימה מקבילה ל"פנים בפנים"

כל התנהגות שלילית מצד הילד זה או בקשת עזרה או איתות מצוקה. צריך לבדוק מהם הרווחים שהילד משיג מהתנהגותו השלילית ולנסות להעניק לו רווחים אלו בדרך חיובית ורק אח"כ לשים מחסום להתנהגותו השלילית. אל לנו ההורים לעצור התנהגות שלילית מבלי שספקנו את הרווח הרגשי החסר לילד. דוגמאות: * ילד קטן המרביץ לאחיו הקטן ממנו- יכול להעיד על בעיה בהערכה עצמית- הילד המקנא מרגיש כי אחיו הקטן גונב לו את תשומת לב והערכת ההורים ולכן מנסה להשיג זאת עי"כ שהוא מרביץ לאחיו אם נכעס עליו או נעניש אותו על כך, בעצם מנענו את ההתנהגות השלילית, אך לא סיפקנו לו את הרווח הרגשי לו הוא זקוק. ולכן במצב כזה צריך לספק לילד המקנא את הצורך הרגשי ורק אז לבלום את ההתנהגות השלילית- הכאת האח הקטן * גניבה- ילד הלוקח חפצים של אחרים- תופעת גניבה שיכולה להימצא אצל ילדים בגיל קטן ולכאורה תמוה? לילד לא חסר חפץ זה , יש לו משלו ובכל זאת לוקח בגניבה? מאחורי התנהגות זו עומד חסך שיש לילד, לילד יש הצדקה פנימית של השלמת חסך "חסר לי משהו ולכן מותר לי להשלים את החסך או לפצות עצמי על כך" יש כאן עבירה על גבולות מתוך רצון לספק את הצורך החסר- בתחילה הילד מספק לעצמו את הנימוק הנ"ל למעשהו, אח"כ הוא כבר עושה זאת מבלי לספק לעצמו הסברים. בהרבה מקרים סיפורי גניבה כאלו מעידים על חסך רגשי באהבה ובתשומת לב ואם נספק לילד את הצרכים הרגשיים הללו נוכל למנוע את המשך הגניבה. כתוצאה ממעשה הגניבה הילד משיג תשומת לב- רווח רגשי וגם רווח פיזי (החפצים שגנב) ולכן משתלם לו להמשיך במעשים אלו, אם נספק לו, בלי קשר למעשה הגניבה, תשומת לב, הקשבה, הרגשת שייכות... ואף נביע במילים אהבתנו לו, נוכל לאחר תק' לעצור את מעשי הגניבה במידה והם נמשכים. לעיתים ילד גונב מהוריו ומחלק לחבריו- יכול להעיד על חסך חברתי לעיתים ילד במעשה הגניבה מחפש התערבות וסמכות של מבוגר

נישואין הם דבר חי, כמו עץ, נישואין יכולים לצמוח ולהתפתח ליחידה חזקה ויציבה, אך הם גם יכולים להתנוון ולקמול. הם משתנים בהתמדה ולעולם אינם נשארים אותו דבר. כולנו חשים ששונה השנה הראשונה.... השניה...החמישית...העשירית... בנישואים. חוקרים העוסקים בחקר הזוגיות מדברים על שלבים בנישואין, נתייחס לשני השלבים הראשונים: השלב הראשון- שלב ירח הדבש- בו יש מעורבות הדדית עמוקה בין בני הזוג, אהבה קולחת, סימביוזה בין בני הזוג עד כדי הזנחת העצמי למען האחר. השלב השני- שלב מאבק הכוחות- בו יש ויכוחים, מריבות, כעסים...חזרה לעצמיות. אם בשלב הראשון הייתה הגזמה בקוטב של "אנחנו", הרי שבשלב יש קצת הגזמה של הקוטב "אני". מתוך מקום פנימי להגיע לאיזון, אי אפשר להישאר בשלב הסימביוטי יותר מדי, זה לא בריא לאף אחד מאתנו. גם בהורת- התינוק בתחילת התפתחותו תלוי באמו אך לאט לאט עם גדילתו הוא מתנתק עד שהופך בגיל הבגרות לעצמאי וגם שם שלב זה מאוד בריא לאם ולתינוק. בשלב ירח הדבש כל אחד מבני הזוג הקריב הרבה מעצמו ע"מ לרצות את השני, הייתה השקעה בקשר על חשבון הנתינה לעצמי. ואילו בשלב השני בני הזוג חוזרים לרצונותיהם, לתחביביהם ולהשקעה בעצמם. מעטים מן הזוגות יודעים משהו על שלב זה, אילו היו יודעים על כך היה פוחת בכמחצית הקושי הכרוך בשלב זה. זהו שלב קשה אך חשוב מאוד. הוא נועד לחלץ אותנו מהאשליות הקסומות של שלב ירח הדבש. בתחילת הקשר אנו משקיעים הרבה אנרגיה בלבנות את הקשר, יש הרבה ביחדיות ושותפות, לאחר מכן כל אחד חוזר לעצמו והצרכים הבסיסיים של לבדיות ועצמיות צפים ועולים. הרבה פעמים החזרה לעצמיותי והעמידה על שלי נעשית ע"י התנגדות, ביקורת, קונפליקטים... כל אחד מבטא את כוחו באופן שבטאו זאת בבית הוריו (או שלא..) המטרה הפנימית היא לא להתרחק אלא להרגיש כוח! אם נבדוק נראה כי הרבה פעמים מה שעומד מאחורי המריבות הקטנוניות זה לא התוכן, אלא השגת כוח. אנו נאבקים על כוח ומפסידים את הקרבה האלוקית שה' נטע בנו. קרבה שנפל ה' הופכת לקרב. במאבקי הכוחות מתעוררים קונפליקטים שונים על בסיס התמודדות יומיומית ושוני מהותי ביננו כדי להתמודד עם קונפליקטים צריך לפתח זוגיות של שיח, הקשבה, הצבת גבולות ועוד.. הרבה פעמים שומעים על גדולי ישראל שבזמן ויכוח המליצו לשבת ללמוד כמה דקות מוסר ואז כל התמונה השתנתה... אכן עבודת המידות היא עבודה שלי עם עצמי והיא בהכרח תיטיב עם הזוגיות אולם חשוב להציג פן אחר בהבנת הקונפליקטים הנוצרים בזוגיות והוא הכרת המהות, ההתנגשות שלנו אומרת שיש פה מהויות שונות, הזוגיות שלנו כוללת הפכים והיא העומק של הזוגיות, מפרה אותה וחושפת מקום גבוה יותר של שנינו ומתוך כך יש צורך להנכיח גם את המהות שלי כי היא חשובה לזוגיות השלימה שלנו, הזוגיות שלנו תבוא לידי ביטוי אם שנינו נהיה נוכחים..

הקשבה נכונה היא הקשבה אמפתית, בה אני מרוכזים בילד ומנסים לגלות את הרגש המסתתר מאחורי דבריו. במקום להיות מרוכזים בתגובה, בעצה נתרכז במחשבה- איזה רגש עבר עליו בסיפור אותו הוא מספר וננסה להתחבר לרגש זה. את התגובה האמפתית נחלק לשלבים: הקשבה בתשומת לב נגיב לדבריו במילה או שניים: "אהה", "אמ", "אני מבינה", (הנהון עם הראש) נשקף את רגשותיו- נתמלל את דבריו לרגש שעומד מאחורי הדברים: "אני רואה שאתה מאוד כועס" כדי להכיל את הילד ואת סיפורו: שיקוף: מעבירים לילד שיקוף חוזר של מה שסיפר עידוד: שאלות התעניינות המעודדות אותו לספר עוד קבלה: נקבל את רגשותיו העולות מן הסיפור שלו- לא נכתיב לו רגשות אחרים ("אתה מגזים, סתם נעלבת..") אחיזה, חיבוק: בכך נביע את הערכתינו אליו על שנתן בנו אמון ושיתף אותנו במצוקתו. נזהר מלתת עצות, נבדוק אם הוא יכול לתת פתרונות מעצמו. כאשר אנו נותנים עצה, אנו שוללים מילד את הניסיון הנובע מהתמודדות עם קשיים וכך הוא מאבד את האמון ביכולתו לפתור בעיות בעצמו. מהו שיקוף? כאשר אנו חשים שהזולת מבין אותנו, זה מיטיב עמנו, כך גם ילדנו רוצים להרגיש ביחס אלינו. יש קשר בין מה שהילדים מרגישים לבין התנהגותם, כשהרגשתם טובה גם התנהגותם טובה, איך נעזור להם להרגיש טוב? בכל שנבין ונקבל את רגשותיהם. כשאנו מקשיבים לילד באופן פעיל ונכון אנו מעבירים להם את המסרים הבאים: אתה לא לבד אתה שווה וראוי עצם ההקשבה מפיגה מתחים, מהווה לילד דגם איך להקשיב ועוזרת לו להכיר את עולמו בלי הקשבה לא קיימת שיחה. יכולת ההקשבה מותנית ביכולת לשתוק, באמצעות השתיקה ניתן להקשיב למילים ולשפת הגוף, השתיקה נותנת לעומד מולנו תחושה כי יש לו מקום, שדבריו חשובים לנו. תקשורת מתקיימת כאשר שני אנשים מסוגלים להקשיב אחד לשני.